עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
אם ברצונכם לפנות אלי לכל עזרה/בקשה/שאלה, אתם מוזמנים/ות לפנות אלי במייל : RadjaNainggolan1927@gmail.com

זמין 24/7 בדרך כלל.
חברים
Belloemmaתיאוג'ולTigerLilyמאיה נוימן
אוהב(ת) שום!איירוrAz ^הדסאנונימית
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
LupoSolitario

"una solitario lupo vaga alla continua ricerca di qualcosa, la sua anima egoista e bramosa di felicita si espande per poter scoprire nuovi mondi e presto o tadi riuscira a raggiungere la meta tanto agoniata che inizia ad apparirgli sempre piu unicina"-

משפטים.
No feeling will come across to other if you don't put them into words"- Tomoyo Daidouji"

"אני מגלה שכל האנשים סביבי יוצרים קשרי ידידות או אהבה, אבל קשרים אנושיים תמיד מובילים לסיבוכים לא נעימים, למחוייבות, לשיתוף. חוץ מזה אם ארשה לאנשים להתקרב אלי יותר מדי הם יראו מי אני באמת, ואני לא אוכל להרשות שזה יקרה." - Dexter Morgan

"It starts with the light and ends with the light. And in-between there is darkness" - Mohinder Suresh

The truth and its opposite are flip side of the same coin"-Saba "

there was a differnce between bravery and courge. Bravery" was doing somthing dangerous without thinking. and courage .was walking into danger, knowing full well the risks" - Saba


"If you realize that all things change, there is nothing you will try to hold on to. if you are not afraind of dying, there is nothing you cannot achieve" - Lao-Tzu.


"dying is not about ending something; it's about beginning something"- All_BS.

"A journey of thousand miles begins with a single step" - Lao-Tzu.

"Life and death are one thread, the same line viewed from diffrent sides" - Lao-Tzu.

"Just because you're breathing, Doen't mean you're alive". Unkown.

"we accept the love we with think we deserve"- Mr Anderson.

" Once accidents happen, there's no backtracking" - Allyson Healey
הם שם ואני פה.
10/05/2016 22:22
LupoSolitario
כבר 4 שנים מדי שנה אני כותב משהו על יום הזיכרון.. השנה זה הולך להיות שונה, השנה אני כבר לא חייל, אני כבר לא לובש את המדים הירוקים, לא את הנעליים השחורות, לא את הכומתה השחורה בכותפת, לא הדסקית על הצוואר ולא מסתובב עם הנשק שהיה החבר הכי טוב שלי במשך כמעט 3 שנים.

השנה אני כבר אזרח
השנה אני עושה את הכסף בכוחות עצמי
השנה הספקתי להיות בחו"ל כבר פעמיים (רק היום ב5 בבוקר נחתתי מטיול בן 9 ימים לאיטליה).
השנה אני כבר אתחיל ללמוד, אתחיל להשלים את הבגרויות החסרות לי
השנה אני אעשה פסיכומטרי.
השנה אני אחסוך מספיק כסף כדי לטוס לטיול יותר גדול
השנה אני אעשה צניחה חופשית
השנה אני אעשה באנג'י
השנה אני אצחק
השנה אני אשמח
השנה אני אבכה
השנה אני אתאהב
השנה אני אתאכזב
השנה אני אחייה..

אתם לא תוכלו לגזור את החוגר ולהגיד את המילה מ-ש-ו-ח-ר-ר
אתם לא תוכלו לעשות את הטיול שתמיד רציתם
אתם לא תוכלו ללמוד את המקצוע שתמיד רציתם
אתם לא תוכלו להשלים בגרויות
אתם לא תוכלו לגשת לפסיכומטרי
אתם לא תוכלו עשות צניחה חופשית
אתם לא תוכלו לעשות באנג'י
אתם לא תוכלו לצחוק
אתם לא תוכלו לשמוח
אתם לא תוכלו לבכות
אתם לא תוכלו להתאהב
אתם לא תוכלו להתאכזב
אתם לא תוכלו לחיות....

שירתתי כלוחם רוב השירות שלי, הייתי טנקיסט עד שפציעה כלשהי מנעה ממני להמשיך.
יכולתי להמשיך, ידעתי שאני אוכל אולי להמשיך לסחוב את הכאב הזה, בדיוק כמו שאתם עשיתם במלחמות השונות.
שלמרות הפציעות הקשות, למרות הייסורים הקשים שעברתם וההחלמה הקשה לא וויתרתם, רציתם לחזור לשדה הקרב, להמשיך להילחם.
אני מצדיע לכם על היותכם חזקים מספיק כדי להמשיך, חזקים מספיק כדי להתגבר על הכאב הפיזי ואפילו הכאב הנפשי שצרב לכם בפנים.
אני מצטער שלא יכולתי להיות חזק כמוכם, שלא יכולתי להתגבר על הכאב הפיזי שלי בלי כאב נפשי בכלל, לפחות לא כמו שאתם הרגשתם כשאיבדתם חבר בקרב.
במלחמה האחרונה הייתי שם, הייתי בעזה. לא בעזה עצמה אלא מסביב לה, הייתי שם כדי לתמוך בכם בתור התפקיד שבו הייתי..
פחדתי, פחדתי מאוד! לא פחד מהמוות, אני איבדתי את הפחד ממנו לפני המון שנים, פחדתי עליהם, על החברים שלי. בין אם אלו ששירתו איתי באותו הגדוד או אלו החברים שהיו מהבית או כל חייל וחייל שהיה נוכח באותה מלחמה איומה.

כאמור כשהייתי חייל נתבקשתי בכל שנה לעלות לקברו של חייל אשר היה בגדוד שלי בשנה השנייה נשלחתי לחייל, אשר נפל במלחמת יום הכיפורים בשנת 73 בקרב הבלימה על רמת הגולן. מלחמה קשה מאוד, מלחמה קשה לצה"ל, לחייל השריון ולחטיבה בה אני שירתתי שכמעט 85% ממנה נמחקה באותה מלחמה ארורה. 
אותו חייל ביקשתי ללכת אליו גם שנה אחר-כך, לא יודע למה, הרגשתי סוג-של מחוייבות לחזור אליו מאחר ולא הייתה לו משפחה והוא היה כמעט לבד... 
גם באותה שנה באתי אליו, שוב עם הכומתה על הראש, המדים המדוגמים, הנעלים המגולצחות.. הקבר לא השתנה, הקבר נשאר ריק מאנשים, ריק מפרחים או דברי זיכרון..
נעמדתי מול הקבר שלו, מניח בזהירות את הזר פרחים שהבאתי איתי ומניח אבן.
נעדמתי מול הקבר שלו מס' דקות, הסתכלתי על המצבה שלו ועדיין לא נקלט, הוא נהרג כשהיה רק בן 20 בלבד.
ניסיתי לדמיין אותו אם הוא היה חיי עכשיו, בן 51.. אבא אולי גם כבר סבא, אבל התמונה הזאת לא הצליחה להיחרט לי בזיכרון כי הייתי בדיוק שם, בדיוק איפה שחייו קפאו, שגילו נעצר אך סיפורו נשאר עד היום..
לפני שהלכתי, הורדתי את התג יחידה מהכתף, לקחתי עט ורשמתי עליו "אתה הגיבור שלי", הרגשתי צורך שהוא ידע את זה.. שלמרות שאני כבר אלך ואמשיך בחיי, הייתי חייב שהוא ידע, שבשבילי הוא וכל אותם חיילים שנתנו לנו את חייהם ידעו שהם יהיו הגיבורים שלי, לנצח...
הנחתי את התג יחידה על המצבה ונתתי לעצמי הבטחה שמדי שנה באותו היום כל עוד אני עומד על הרגלים, אני אבוא ואתן לו את הכבוד הראוי לו... 

אז מחר, כשאני אעמוד לייד הקבר שלך בפעם ה3 ובפעם הראשונה כלא חייל אני עדיין אצדיע לך ואקרא לך גיבור. כי זה מה שאתה בשבילי.

נוח על משכבך בשלום, רחמים (רמי) סולימנוב

2 תגובות
להיות מטפל בבית אבות
05/02/2016 23:13
LupoSolitario
חשבתי על זה כבר כמה ימים אם לכתוב את זה או לא. ואם אני כותב, לפרסם את זה או לא. בסוף לאחר דיון לא קל, החלטנו שכן.
אני עובד כמטפל בבית אבות כבר 3 חודשים (עבדתי בעוד מקום שנה). האסוציאציה הראשונה שעולה לאנשים כשאני אומר להם שאני עובד בתור מטפל זה המילה "איכס" 
כמובן שאני מצדיק אותם, לא נעים בכלל לנגב קקי של זקנים או לקלח אותם ולראות את האיבריים ה"אישיים" שלהם, שהם כבר לא כל-כך אישיים.
אני זוכר כשהייתי קצת יותר קטן, אולי 13-14 פחדתי להיכנס לעבודה של אמא שלי (היא אחות בבית אבות) אולי אפשר לקרוא לזה יותר נגעלתי.
השתדלתי לבוא בזמנים שהדיירים היו ישנים (בשעות הצהריים או בלילה) העיקר לא להיתקל בהם, לראות אותם, להריח. 
אם היו אומרים לי אז שאני הולך לעבוד בעבודה הזאת סביר להניח שהייתי פורץ בצחוק גדול. 
היום זה אחרת. אני אוהב את העבודה שבה אני נמצא, אני אוהב את הדרך בה אני עובד, אני אוהב את הדיירים בעבודה. כל אחד ואחד מהם. גם אם הם לפעמים מעצבנים והם צועקים, בוכים, עושים בלאגן. 
למרות הכל אני עדיין אוהב אותם ועדיין יש לי הרגשה טובה בלב, הרגשה מדהימה שלמרות שיש לי כבר 6 שמות חדשים לא כלל השם האמיתי שלי, אבל אלו שמות שכבר התרגלתי והתחלתי לאהוב אותן.
ולמרות שאני יודע שחלקם אחרי שבריר של שנייה אפילו לא זוכרים מה הם אכלו לארוחת בווקר למרות שכל יום הארוחות בוקר שלהם אותו הדבר.
והשיגרת חיים הקשה שלהם שלדעתי הייתי מתפגר בה מזמן.
כי זו לא שיגרת חיים רגילה, לקום בבוקר, לעשות מקלחת, לשבת בכיסא גלגלים (אם יש לך מזל ואתה יכול לעמוד/ללכת אז אתה יושב בכיסא רגיל (גם זה לא תמיד) ולאכול כל יום את אותו האוכל, עם אותם הפעילויות ולראות את אותם אנשים...
אני זוכר את אחד הפעמים שעד היום אני מייבב בבכי כשאני נזכר בו, אחת הדיירות שהיו לי בעבודה הקודמת ז"ל, לא הייתה לה משפחה, לא ילדים, לא בעל. כלום . והיא הייתה אישה זהב. אישה שתמיד הייתה מקבלת אותי בחיוך.
באחד הימים, אני מתחיל לחלק קפה, כמו כל יום. ופתאום ניגשת אלי בחורה צעירה, אני משער שהיא נעה בסביבות גיל ה23-26) לא יותר. ושואלת אותי איפה נמצאת X (אותה הדיירת) היא לא דיברה עברית, רק אנגלית או רוסית. 
כמובן שמהתעניינות ובשביל "מדיניות" הבית אבות שאלתי אותה מי היא והיא ענתה לי שהיא נכדה של אחותה והיא באה לארץ לטיול אז היא החליטה לבוא לבקר אותה (אני בספק אם הם אי פעם בכלל נפגשו). מעולם לא היו לה מבקרים לאותה הדיירת, 
אבל את הרגע שהיא באה אלייה וסיפרה לה מי היא ומאיפה היא (חשוב לצייין שאותה הדיירת הייתה צלולה לחלוטין) באותו הרגע התחילו לרדת לי דמעות. אני אף פעם לא אשכח את אותו הרגע ואת המבט שהיה לאותה דיירת בעיניים, כאילו היא חיכתה למישהו שיבוא אלייה, שיתייחס אלייה שיראו שגם היא קיימת, חייה.


אחת הסיבות שהחלטתי בסופו של דבר לכתוב את זה, זה מקרה כלשהוא שקרה לי היום בעבודה.
בת של אחת הדיירות אצלנו באה לבקר את אמא שלה, כמו כמעט כל יום שישי (כשמתאפשר לה) דיברתי איתה קצת ואחרי כמה זמן היא אמרה (לא יודע אם זה היה לי אבל אני אולי היחידי ששמע או יותר נכון שהתייחס) היא אמרה "אני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לחיות ככה"
אז אמרתי לה שזה קשה אבל אני בטוח שהיא (אמא שלה) מאמינה שזה שווה את זה. את כל מה שהיא עברה ובנתה ועבדה ועשתה. אני בטוח שהיא מאושרת מהתוצאה.
היא ענתה לי בתשובה שאני לא חושב שהיא כל-כך נכונה. היא ענתה לי "שאתה רואה את אמא שלי, אתה חושב שהיא זוכרת משהו"?
עניתי לה בהכי כנות שכן, אני באמת מאמין שאפילו שהם לא מדברים על זה או באמת לא זוכרים, בתוך תוכם אני יודע שהם כן זוכרים, שהם כן יודעים מה הם עברו והם כן יודעים מה הם בנו.
והיא שאלה אותי מתוך התעניינות איך אני יכול להיות כל-כך בטוח בזה. פשוט עניתי לה שאני פשוט יכול לראות את זה דרך העיניים שלהם, שאני לא יודע איך להסביר את זה במילים שהיא תבין. שזה משהו שאני פשוט מרגיש.

וכמו שכבר ציינתי, אני יודע שהם לא תמיד זוכרים אותי ואני לפעמים סופג מטח של קללות (בכל שפה אפשרית) אבל בסופו של יום, כשאני מסתכל להם בתוך העיניים ומאחל להם שיהיה להם לילה טוב. אני רואה את התודה שלהם.
כשאני בא למשמרת ואני רואה את החיוך שלהם בתחילת המשמרת אני מקבל מזה כח, לא משנה כמה אני עייף או כמה עצבני או כמה עצוב אני אהיה, כשאני רואה אותם מחייכים אני לא יכול שלא לחייך.

אז כששואלים אותי למה אני עובד בבית אבות, יקח לי יותר מכמה שורות כדי להסביר להם למה אני עובד בעבודה הזאת... נכון אני מקבל על זה כסף, אבל אם תשוו את זה ביחס לעבודות אחרות שאפשר להרוויח בהם הרבה יותר ממה שמטפל מרוויח (מינימום) 
אבל עדיין, הבחירה לעבוד בעבודה הזאת היא הייתה אך ורק שלי, היא הייתה מרצון ואני לא מתחרט אפילו לא לשנייה אחת על הבחירה שלי. ההפך.

3 תגובות
אני בסדר...
31/12/2015 05:23
LupoSolitario

השקר הזה שהכל בסדר הזה שזה לא כואב. הכאב הכאב הזה, כאב חד שזורם דרך העיניים. העיניים האדומות חסרות ההבעה. ההבעה המזוייפת שמסתירה את האמת. האמת הכואבת שמשאירה צלקות. הצלקות האלה שהובילו לדמעות. הדמעות שיורדות כשהאפלה מתחילה להשתלט על השמים. השמים השחורים שנצבעים בצבע השחור של הלילה. הלילה שבו המחשבות זורמות כמו נהר. הנהר המזוהם והמלוכלך זה שנמצא בפנים. הבפנים הכל כך רקוב והמת. המת הזה שלא מאפשר לחיות. הלחיות השאיר רק סבל. הסבל הזה, שנהפך לנטל על הלב. הלב הזה שהפך מזמן לשחור ואפל. האפלה הזאת ששוררת כאן איתי לבד כשאני שוכב במיטה. המיטה הזאת שחוותה את כל הלילות חסרות השינה השינה שכבר לא עוזרת לעייפות העייפות הזאת מלהעמיד פנים שהכל בסדר. הבסדר הזה, שהוא שקר.

זה מתחיל בשקר ומסתיים בשקר וכך זה חוזר על עצמו, יומ-יום, לילה-לילה. חוזר על עצמו בלופים כמו תקליט, מדי פעם נתקע כי הדיסק כבר שרוט מכמות הפעמים שהוא נשמע. מדי פעם מתווסף לו מנגינה חדשה.

אני עייף. עייף מהכאב עייף מלראות. עייף מלזייף. עייף מלבכות. עייף מלחשוב. עייף מלהרגיש. עייף מלחיות.

2 תגובות
It's too much
29/12/2015 02:48
LupoSolitario
2 כתיבות בפחות מ24 שעות זה משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי או שבכלל אני אצטרך.
אבל לאור המאורעות האחרונים (לא דברים ספציפית) פשוט זו ההרגשה הכללית, הריקנות שנזכרת מדי פעם לצוף לה או האפלה שממשיכה להתפשט לאט לאט, אוכלת עוד ועוד תאים אני תוהה לעצמי מתי זה יגמר? מתי התאים כבר יגמרו.. ומה יקרה אז?  אני אקרוס?  אולי אשבר? אולי אחליט לשים סוף להכל אולי זה יהפוך אותי רק לבן אדם יותר נורא? זה כמו סרטן, רק שזה כאב נפשי ומנטלי, כאב ששום כדור או טיפול יעזור לו.
אני לא יכול לישון, לא ישנתי טוב בשבוע וחצי האחרונים (ואם נעשה הכללה אז גם ב 10 השנים האחרונות) עד ליום חמישי, שביקשתי מהאח בעבודה שלי (אני עובד בבית אבות) כדור שינה ואז הצלחתי קצת לישון, ראיתי שזה עובד אז ביקשתי עוד 2....
גם אותם לקחתי, הפעם את שניהם ביחד וכך זה נמשך ב4 הימים האחרונים.  
 והם השפיעו בצורה חזקה. נרדמתי תוך דקות אחדות עם המחברת על החזה שלי, מותיר את המחברת פתוחה והעט ליידה כאילו אני מצפה שהכל יכתב מעצמו.
היה לי מחסום כתיבה של המון המון זמן, למרות שניסיתי וניסיתי וישבתי וחשבתי... עדיין לא הצלחתי לכתוב כלום.. אני עדין לא מצליח לכתוב כלום. 
אני מאמין שגם את זה איבדתי, הדרך היחידה שאני יכול ויודע להתבטא בה נעלמת לאט לאט וכך גם הרצון והחזק להילחם ואיתו הרצון והחש לחיות. 

לא יצאתי כבר חודש וחצי, כן. מאז שהתחלתי לעבוד בעצם. בהתחלה זה היה מחוסר זמן בגלל עבודה מרובה (אני עובד בין 6 ל9 משמרות בשבוע, 6 ימים בשבוע) ועכשיו זה מחוסר רצון, אני קובע עבודה בכוונה כדי שאני לא אצא... למה? כי אני לא יכול יותר לצאת לשם, בחוץ עם החברים, להמשיך להעמיד פנים שהכל בסדר, שאני מחייך ש"היי, זה אני, החבר שלכם.. זה שעושה שטויות,  זה ששותה חצי ליטר בירה בפחות מ5 שניות, זה שרץ עירום בפארק, זה ש"זורם" להזמין מגש של 40 שוטים, זה לא אני... לפחות כבר לא.

העיניים שלי שורפות,  לא ברור לי אם זה כי אני מחזיק את הדמעות בעיניים יותר מדי זמן או כי אני עייף מדי, לא רק פיזית שהעבודה שלי שואבת ממני המון כוחות, אלא גם נפשית וגם מנטלית. 
אני מנסה לגבש מסיכה חדשה, אחרת.  מסיכה ללא הבעה. לא שמחה, לא עצובה,  לא כועסת ולא רגועה. 
מסיכה אדישה, אפטית, חסרת מילים,  חסרת הבעה. 
כי אז אני אדע, שאני לא עם מסיכה של חיוך מזוייף שנמאס לי לשים ולא להיות בלי מסיכה ולנסות להתחמק משאלות של אנשים שאני לא מעוניין או רוצה או בכלל יכול לענות עליהן.            
1 תגובות
אמרו לי...
28/12/2015 13:11
LupoSolitario
אמרו לי שהעיניים מבטאות כאב, אז הפסקתי להסתכל לאנשים בעיניים.
אמרו שחיוך מבטא שמחה, אז התחלתי להתסובב עם חיוך מזויף.
אמרו לי שלשתף עוזר, אז התחלתי להתבטא בכתיבה.
אמרו לי ששונה זה "מיוחד" אז נהפכתי למוזר.
אמרו לי שזה הכרחי להשתייך ללהקה, אז נהפכתי לזאב בודד בלהקה של עצמו.
אמרו לי שצריך להיות חזק, אבל הכח נגמר מזמן.
אמרו לי שצריך להמשיך להילחם, אבל כבר הנפתי דגל לבן.
אמרו לי שחייב להמשיך לחלום, אבל החלומות מזמן הפכו לאשליות
אמרו לי שכדי שיהיה מישהו שיעמוד איתי, אבל אני עדיין עומד לבד.
אמרו לי שחשוב לחיות..... אז למה אני מרגיש מת?

2 תגובות
i want to live....or not?
12/12/2015 14:27
LupoSolitario
אני לא מהאנשים שמבזבזים המון זמן בלחשוב על המוות, או מדמיינים אותו (לפחות עד שהתגייסתי לקרבי), או חולמים עליו, או רוצים את זה. 
לפחות חשבתי שאני לא. אבל כל כך הרבה חרא קרה בשנים האחרונות שאני שואל את עצמי אם בכלל יש לי חיים או אם חושב שהחיים שלי הם בכלל אשליה או אולי הזיה. 
בגלל שזה לא נראה לי כמו משהו שנקרא לחיות זה נראה כמו שמירה. כאילו זה הדבר היחידי שאני יכול לקוות לו.
אני לא כזה זקן... אני רק בן 22... אבל אפילו לקום מהמיטה בבוקר לעבודה נראה לי כמו טרחה גדולה, למרות שיש לי עבודה מאוד אינטנסיבית ו"מספקת" (אני עובד כמטפל בבית אבות) אבל שום דבר לא נראה לי אמיתי ובעיקר החיוך המזויף שאני מאלץ את עצמי להסתובב איתו בעבודה.
החיים נראים לי כמו סבל. לא הנאה, לא הגשמה.
אני לא רואה את הנקודה פה, אם מישהו היה אומר לי שאני יכול לחזור חזרה ליום בו נולדת ולבטל אותו. אני חושב שאני אולי באמת הייתי עושה את זה.

זה אותו דבר כמו לרצות למות? ואם כך, מה זה אומר?
5 תגובות
Your worst nightmare
25/04/2015 13:55
LupoSolitario
כתיבה, מחברת, כאב, רייקנות, אפלה, חושך
"תדמיינו את הסיוט הכי נורא שלכם.  כעת תדמיינו שהוא יתממש.
זאת ההרגשה כשהחשכה סוגרת עליך מכל עבר כמו אגרוף זועם."

אני לא יודע למה אני מרגיש ככה בכלל.. תחושה של ריקנות מעורבת עם אפלה, יש לי מלחמה נוראית אי שם עמוק בפנים, מלחמה בין ה"אור" לבין ה"אפלה והחושך" שכל יום צד אחר מנצח.
אם האור מנצח אז אני זוכה לכמה שעות אחדות של שקט ושלווה, אך אם החושך והאפלה מנצחים, אני יודע שזה יהיה לילה ארוך וקשה.

סה"כ יש לי כמעט הכל.
יש לי חברה כבר כמעט 5 חודשים,  אני אוהב אותה כמו שבחיים לא אהבתי בחורה.
והיא מדהימה!! היא מצחיקה, חכמה, יפה, מבינה, סובלנית, נותנת... בקיצור עדיין לא מבין איך היא הגיעה לבור כמוני ואני כל יום בטוח שהנה, זה היום שבו היא קיבלה שכל והנה היא הולכת לגמור עם זה, שאני לא מספיק טוב בשבילה.
זה מפחיד אותי, אני אף פעם לא פחדתי מרגשות, בעיקר לא מאהבה שאף פעם לא הבעתי חיבה גדולה כל כך לזה,  לפחות לא כמו שהייתי מביע לשנאה, למוות או כאב.

אני עוד 3 חודשים משתחרר מהצבא, מסיים פרק של 3 שנים מאוד אינטנסיביות, אני מרגיש מוכן לאזרחות, אני לא מפחד,  אני כבר פחות או יותר יודע את הכיוון שלי.

יש לי משפחה טובה (אם לא נסתכל על הכוס המלאה), יש לי חברים... נכון אני לא שופע בהם, אבל מה שיש לי זה מספיק (אלו חברים שגדלתי איתם) 

אז למה לעזאזל אני עדיין מרגיש שמשהו חסר???
24 תגובות
הם שם ואני פה....
22/04/2015 01:51
LupoSolitario
צהל, יוםהזיכרון, יום הזיכרון, חללים
אני זוכר את שנה שעברה ביום הזיכרון, את אותה ההרגשה של הפיספוס.
אני עוד 98 יום מסיים את השירות הצבאי שלי, שירות שהיה דיי מגוון, מתפקיד כזה לתפקיד כזה ולעוד תפקיד... עם הרבה חוויות, מבצע באמצע, מעצר פה, סיור שם עוד מארב של כמה שעות, עוד לילה ללא שינה, עוד שבת עם המכופתרת "הלא נכונה" עוד מערכת יחסים עם נשק...

התחלתי כלוחם, מאז שהייתי ילד קטן החלום שלי היה לשרת בקרבי, רציתי גבעתי, חלמתי גבעתי, נשמתי גבעתי.... לא קיבלתי גבעתי.

קיבלתי שריון, פחות מרוצה, התבאסתי כמובן שלא קיבלתי גבעתי. אך זה לוחמה לכל דבר ושמחתי מאוד.
ישר מהיום שהתגייסתי התחילו ללמד אותנו על מורשות קרב של החייל והחטיבה שבה שירתתי בפרט (188)
התחלתי את הטירונות 4 חודשים לא קלים, אך גם לא קשים.
עברתי לאימון המתקדם, גם שם 4 חודשים שקצת יותר קשים ומאתגרים, בהם הייתי ב90% מהזמן שלי על הטנק... בשל היותי נהג, ביליתי אפילו יותר מדי.
סיימתי גם את האימון המתקדם (כמעט בקושי בשל בעיות ברכיים שנוצרו לי עקב עומס כבד) .

שנאתי את עצמי, אני עדיין שונא את עצמי על כך שלא הייתי מספיק חזק כדי להישאר, שלא הייתי מספיק חזק כדי לנשוך שפתיים ו"להיות חזק"
חלקכם, גם אחרי שנפצעתם בקרב ואיבדתם עין/יד או חבר/בן משפחה המשכתם להילחם, המשכתם לעשות את מה שהוכשרתם וחוייבתם לעשות.

אני עוד מעט משתחרר, עוד מעט אני מסיים את ה3 שנים האלה, אבל חלקכם אפילו לא יצא להם להגיע לחצי מהשירות שלהם, חלקכם נלקחתם היותכם יותר קטנים ממני, חלקכים נלקחתם באותו הגיל שלי.

ואני? אני עדיין חיי, פה, בעולם ה"מדהים" שלנו, אבל אני עדיין חי.

במבצע האחרון הייתי בדיוק בעזה, זה היה הקו שבו הייתי עוד לפני שהתחיל כל הבלאגן.
אני זוכר שישבתי בחדר בחלק מהזמן ובחלק הייתי בשטחי כינוס...
פחדתי... לא פחדתי מהמוות, אף פעם לא פחדתי ממנו, אני עדיין לא פוחד ממנו...
פחדתי עלייכם, על החיילים, על האנשים ששירתו איתי בטירונות, על החברים שהיו איתי באותו צוות בטנק לפני שנפלתי מקרבי. 
ליבי הלם בחוזקה על כל שם שהוזכר בחדשות, בהתחננויות שהשם של אחד מהם לא יעלה, לא רציתי להתמודד עם זה...

אם לומר את האמת, אני לא יודע להתמודד עם מוות. אף פעם לא ידעתי, הייתי תמיד אדיש לזה. גם כשסבא שלי נפטר, גם כשסבא רבא שלי נפטר.
נשארתי אדיש, אפטי... לא היה לי מה להגיד...

אז מחר, כשאני אהיה בבית העלמין עם הכומתה על הראש בפעם האחרונה בשירות הסדיר שלי, אני אצדיע לכל החיילים אשר נתנו את החיים שלהם כדי שאני אוכל לחיות פה.

ולך, רחמים סולימנוב ז"ל שנתבקשתי לעמוד לייד קברך בשנה שעברה והרגשתי מחוייב גם ללכת השנה ואף הבעתי את הרצון שלי לחזור אלייך שוב מאחר ואין לך אף משפחה שעולה אל קברך, נשבעתי לעצמי שאני אלך גם כל שנה כל עוד אני אהיה מסוגל לכך... 
אני אתן לך את ההכי הרבה כבוד שאני אוכל לתת בפעם האחרונה כ-חייל, נכון לא עשית מעשה גבורה שמזכירים אותך וקיבלת איזה צל"ש כלשהוא, אך בשבילי, אתה תמיד תישאר גיבור...... הגיבור שלי.


ולכל האנשים פה, אם נהרג לכם מישהו קרוב. חבר או בן משפחה, ידיד או ידידה שנהרגו בזמן שהגנו על המדינה (וכמובן לכל אלו שנהרגו מאירועי טרור) אני רוצה להגיד שאני משתתף בצערכם ואני בטוח שאם הם היו כאן היום הם היו גאים בכם.


1 תגובות
כאשר הדלת נסגרת מאחוריו..
20/02/2015 04:38
LupoSolitario
בדידות, רייקנות, לבד, דיכאון, כאב
הוא מקפץ, רוקד, משתולל... המוזיקה דופקת לו באוזניים- והוא כולו מבסוט, קורן חיוכים תופס את תשומת לייבם של כל הנוכחים. כוכב המסיבה, מסמר הערב- השפיץ של השפיץ של האירוע. בשלב מסוים הוא מחליט לפרוש בשיא, ובדרך החוצה הוא מתחבק עם החברים כשיש חיוך ענק מרוח על פניו.
כאשר הדלת נסגרת מאחוריו, החיוך נמחק לפתע, מחליפה אותו עייפות לא רק של חוסר שעות שינה, אלא עייפות מהעמדת פני-שמח, מ"לשחק אותה" מאושר. כשהוא פוסע לעבר ביתו הוא שוב חש את המועקה בתוך ליבו. הרדידות הממושכת ותחושת הריקנות מהם הוא מנסה כל הזמן לברוח, רודפים אחריו, לא נותנים לו מנוח.

בסופו של דבר אותו אדם קורס ואין מי שיעזור לו לקום, הוא לבד בכוחות עצמו מסתכל על עצמו מהצד מנסה לקום אבל אין לו מספיק כוח להרים את עצמו, כואב לו, הוא משתדל לא להראות את זה, הוא יודע שכולם ישאלו שאלות שהוא בעצמו לא יודע ולא רוצה לענות עליהן.
לכן הוא מסתיר את זה, שומר עוד עול בבטן, הוא מרגישי שהוא הולך להתפוצץ, לא בא לו יותר כל התרוצצויות של מחשבות בראשו.
הוא שוקע בעצב, מנסה לנחם את עצמו בלהגיד שהכל יהיה בסדר אבל הוא לא בדיוק מאמין יותר לצמד המילים הללו.
הוא הולך לישון עם אותה מחשבה ומתעורר עם אותה מחשבה.
18 תגובות
The darkness fall again
06/02/2015 18:06
LupoSolitario
רייקנות, בדידות, אהבה, כתיבה, רגשות
עבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי. לייתר דייוק זה היה ב20.3.14.

כמעט שנה, כמעט שנה בה אני נלחם עם עצמי אם לקחת את העט ופשוט לכתוב, לתת למילים לסחוף אותי שוב.

להיות אחוז דיבוק של שד שנקרא "כתיבה". אשר בעבר.  בשנים קודמות יותר,  הרבה קודמות עד שכבר הספקתי כמעט לשכוח אותם.

הכתיבה הייתה באה בגלים יותר גדולים ומהירים. גלים שסוחפים אותי בים, כל פעם יותר ויותר רחוק עד שאני מאבד את הכח להחזיק את עצמי מעל פני המים ונותן לגלים הגדולים לשטוף אותי, לגרום לי לשקוע יותר עמוק.

 ואני? אני כבר לא התנגדתי יותר,  לא התנגדתי לזרם החזק ששאב אותי שוב אל האפלה החשוכה והשקטה. שקטה מבחוץ,  אך בפנים היא רועשת. מטרידה את מנוחתי, בעיקר בלילות שמרבים להיות קשים בשל "אובר מחשבות".

מחשבות שחזרו בעיקר לאחרונה, שהולכות ומתגברות, יוצאות מכלל שליטה. 

שכחתי כבר מה זה לכתוב אבל אני כבר מרגיש את "כושר הכתיבה" חוזר אלי במהרה, מפסל את עצמו אל המוח מהלב ומהלב אל היד.

הלב נותן למוח פקודות והמוח נותן פקודות ליד שממשיכה לכתוב כאילו היא סתם מציירת קישקושים במחברת. 


יש לי חברה, כן.. לא האמנתי שמישהי תצליח להכיל את מה שאני אבל כן.. והיא לא עיוורת או חירשת. 

אני אוהב אותה, אני באמת אוהב. האומנם אנחנו כמעט  רק חודשיים ביחד.  אבל זה מספיק. בעצם הקשר הכי ארוך שהיה לי עד היום, כל השאר ברחו אחרי שהבינו עם מה יש להם עסק. (ואינני מאשים אותם כלל וכלל.) 

היא מדהימה. היא לא יודעת על הרבה דברים שלי.

 על המחשבות האפלות שלי (לפחות את רובן) על העבר המרובה צלקות (נפשיות) שלי, על הכתיבות שלי גם כן. (לפחות על חלקן.) לא מתוך פחד שהיא תדע או שאני אפגע או שאני לא סומך עליה. אני לא פוחד שהיא תדע ואני הכי סומך עליה בעולם. ובטח שאני לא אפגע. הרי, איך אפשר לפגוע בפגועים? בלתי אפשרי. לפחות אצלי.

אני לא מספר כי אני לא יכול, אני מעולם לא עשיתי את זה. אף פעם (ואני באמת מתכוון לזה) לא נפתחתי בפני מישהו/י למה? פגם במוח, פיוז שנשרף..

כשאני איתה, אני באמת מרגיש אחרת, אפילו שאנחנו גרים רחוקים אחד מהשני מרחק של כמעט שעתיים זה לא מה שמפריע לי.

גם לא המעט זמן שיש לנו ביחד בגלל הייותי חיל (משרת בבסיס סגור וקרבי לשעבר.) אני מרגיש שטוב לי, שפעם ראשונה בחיים האלה שאני לא עטוף כולי באפלה, שיש קצת אור שמצליח להאיר את החדר החשוך שאני כלוא בו כבר יותר מ12 שנים.

אני כל יום רוצה להודות לה על זה.  כל שהיא איתי,  תומכת בי, סובלנית איתי בכל העניין ולא לוחצת עלי לספר את מה שעובר עלי. היא באמת מדהימה. הפחד שלי שכמו שעשיתי ללא מעט אנשים זה שיעממתי אותם גרמתי להם להימאס ממני, להיגעל.

אני רוצה לספר לה,  אני באמת רוצה.

אך משהו חוסם אותי כשאני מנסה, אני מתחיל לספר ואז ישר מחזיר על עצמי את השכבות המתגוננות כדי לנסות לברוח, להסתתר.

עטופות אותי מבושה אולי? או מפחד?  אני כבר לא יודע.

פעם זה היה כיף,  היה כיף להיות תעלומה בעיניי אנשים שמנסים לפענח אותי, את מה שאני. היום פחות.  אני לא אשקר,  אני עדיין אוהב את זה.  את המבט המסוקרן שיש לאנשים בעיניים כשהם שואלים אותי משהו שאני לא מעוניין לענות. אבל זה כבר כמעט ולא ככה.  זה נהפך להרגל.

"התמכרות להסתגרות" 


להיות בשקט כשבפנים יש כל כך הרבה  רעש.

להיות שמח כשבפנים יש רק עצב.

להראות "כושר לחימה" כשבפנים אתה יודע שהנפת דגל לבן מזמן.


להיות חיי..... כשבפנים הכל מת..


5 תגובות